פרק 7
זה לא היה כפי שתכנן, ולקח מעט יותר זמן, אך לבסוף עגנו ספינות השבטים בחופי ווסטפול.
כעת, ידע ת'ראל, נשאר זמן מועט להחדיר בשבטים את הרעיון, שהעזרה לברית חשובה, הכרחית ויותר מהכל, מלאת כבוד.
בעודו עומד ליד באין, הביט ת'ראל בלוחמיו פורקים ציוד מן הספינות, משייפים נשקים כהים ומעמיסים בהמות קודו גדולות לקראת התנועה. אך שום אורק, טאורן או טרול מן הנמצא, לא נראה כשדמו בעיניו. כשאמונה בוערת מתחת לעורו.
"אמור לי באין" שאל ת'ראל "האם אתה מאמין בדרכי?"
"מה כוונתך אדון-מלחמה?" שאל הטאורן "האם אני מאמין שאנו צריכים לעזור לברית?" האורק הנהן. "איני יודע ת'ראל. עשית מעשה ששום יצור לא ניסה לעשות מעולם. אולי מלבד גארונה, החצי המשוגעת. אתה מנסה באמת ובתמים לסיים סכסוך של עידנים ולהפסיק את שפיכות הדמים בין הברית לשבטים. מעשה חכם? רק הזמן יעיד.... אמיץ... או... לזה אני מסכים....זה מהלך אמיץ" הטוארן הוריד את גרזנו העצום מגבו ונשען עליו, מביט לאופק לכיוון הלוחמים העסוקים.
"לא ענית לשאלתי" לחש השאמאן.
באין הביט בו. בוחן את האורק. ואז אמר תשובה קצרה, אך מספקת יותר מהכל. "לולא הייתי מאמין, היינו מאמינים, לא היינו כאן". ת'ראל חייך ובאין השיב חיוך. אז נשם ת'ראל עמוק ודיבר.
"הקשיבו כולכם!" צעק מספר פעמים עד שזכה להקשבתם של כל לוחמי השבטים.
"לוחמים אמיצים!" צעק "לוחמים יקרים! חברים! אני יודע שלא כולכם מסכימים עם מטרתי! לא, אף לא אחד ממכם מסכים איתה! ולמען האמת אני לא בטוח לגבייה. אך ראיתי את העתיד. ראיתי מה העתיד צופן במקרה שהברית תובס! השבטים המשוחררים! הגאים! יטבחו כמו צאן ובקר! אלה שישרדו, ישרתו כמשרתים! ראיתי זאת! אני יודע, ששנים נלחמנו בברית! שנים דמנו הוקז למען מטרה זו! אך אז, היה צדק בדבר! כעת, איננו חיות עוד! כעת! אנו עומדים כצבא! צבא שיגאל את הברית מהשימדון! צבא שיביא חורבן לצבאות האויב הלא ידוע, אויב שכה גדול וחזק, שהוא תוקף בשני חזיתות בו זמנית! כה גדול שהוא מאיים על בירת האדם ובירת האלפים יחדיו!
חשבו על הכבוד שישרור כלפי השבטים לאחר שנסלק אויב זה ונשמיד אותו עד אפר!!!
האויב ילמד על בשרו, שאנו, השבטים! ואנו! לא מפחדים!!!" הוא סיים את נאומו בצעקה רמה ודממה שררה. פחד החל לאחוז בשאמאן. אם ילחמו ללא מטרה, ללא אותו אש בעינים שמאפיינת את לחימת השבטים, אזי הפסידו את הקרב עוד לפני שלבשו את השריון.
אך אז, כמתוך חלום, החלה השאגה האדירה, אותו שאגת קרב אימתנית, והאורק ידע, שזה עתה, הרוויח צבא.


רק כעת הבחין ת'ראל שהשטחים הקרובים למגדלור, היו ריקים לחלוטין. ככל שהתקדמו צפונה, הבחין ת'ראל יותר ויותר בשממה השוכנת. לא נראו שום חלקאים באזור, למרות שלפי המפה שברשותו, היו אמורים לחיות באזור מספר חוואים לא קטן. בקרוב יגיעו לעיר המוצב "גבעת הצופה" שם, לפי דיווחי הסיירים הקדמיים ששלח, יפגשו לראשונה בכוחות האויב.
על פי הדיווח, המוצב נכבש, ונראה שכל בני האנוש ששהו בו, כלואים או משמשים כעבדים. עוד דיווחו לו התצפיתנים, ששמרגע שיחצו את הנהר, לא יתקלו בדבר מלבד כוחות אויב רבים. נראה היה כי כל כוחות האויב מרוכזים כעת ביערות אלויין, ממש בפתחה של סטורמווינד.
ת'ראל נשם עמוקות. הוא הביט במוצב וראה את כוחות האויב, כאלף חיילים להערכתו, פרוסים באוהלים ליד המוצב. "תקע לתקיפה באין, נשחרר את המוצב תחילה".
השור הגדול הנהן וסימן לאורק לידו. הוא בתורו, הרים את קרנו ונשף בה מספר פעמים. קולות הקרניים נשמעו בכל מחנה השבטים. ועד מהרה, החלה ההסתערות.
חצוצרות נשמעו מכיוון המחנה, והחיילים החלו לשעוט האלה לכיוון צבא השבטים. לשאלה מה הם היו, תשובות רבות. יצורי שאול, גופות מהלכות, גמדי-אבן, אורקים מעוותים. כל הרע, ניתן לומר, קובץ לו יחדיו. אך לת'ראל זה לא שינה.
בעודו לובש את שיריונו הישן, השחור והחבוט, אותו שיריון אשר לבש כאשר שחרר את האורקים מהשבי של בלאקמור, שיריונו של אורגרים פטיש האבדון- הסתער ת'ראל ראשון, פטישו מונף אל על. זעקות הקרב נשמעו בכל מקום וצרחות המוות גברו על תחינות החיים.
לא חלף זמן רב, והקרב הוכרע.
האורקים, על פי פקודתו של ת'ראל שחררו את השבויים והביאו אותם בפני השאמאן.
הם היו חבורה עלובה למראה, ונראה כי עינויים בשבי, השפיע רבות על מצבם.
"מי מכם מוסמך לדבר בשמם של בני האדם?" שאל ת'ראל.
"השבויים אנחנו?" שאל אחד החיילים הצעירים "עברנו מכובש אחד לכובש אחר? "
השאמאן הנהנן לשלילה. "אינכם שבויים כמו שאיננו כובשים. באנו לכאן על מנת לסייע לברית להביס את הכובש הלא ידוע. כעת, מי מכם מוסמך לדבר בשם סטורמווינד?"
"אני אדבר בשמה של סטורמווינד אורק" אמר אדם גא, בעל חזות פיקודית, וצעד קדימה. "שמי ליוטנט ראוד"
"שמי הוא ת'ראל בן אנוש ואני מנהיג מסדר טבעת –העפר וכעת, גם מנהיג השבטים. אני וצבאי שחררנו את העיר וכעת אנו מתכוונים לצעוד צפונה לכיוון סטורמווינד ולשחרר גם אותה מעולו של הצבא הכובש. האם אתה וחיילך תצטרפו אלינו?"
האיש נראה המום.הוא הרכין ראשו וחייך. "ת'ראל? בכל חיי לא חשבתי שאזכה ליום בו הברית והשבטים ילחמו זה לצד זה. אודה ואומר שלולא אתה וחיילך הגעתם, מתים היינו או גרוע מכך. אך הבן, שנים של יריבות לא ימחקו במעשה טוב אחד." האורק הנהן ואמר לחייליו "דאגו להאכיל את מי שנותר בטירה ומצאו להם מקום לנוח. בל תיפול שערה מראשם. אני אדבר איתך, ליטונט ראוד, בנפרד, אם תואיל"
הקצין הנהנן, והוא והאורק פרשו הצידה.
"האם כה קשה לאדם להודות לאורק?" שאל ת'ראל .
והלוחם חייך. " מדוע אתם עושים זאת אדוני?" שאל האדם והביט בפני האורק ובעיניו הכחולות. "מדוע תעזרו לנו? למה לא לחכות לנפילת הברית ואז לתקוף ולכבוש מה שיוותר?"
ת'ראל נאנח והביט למרחק. "ראיתי מה שעתיד לבוא ידידי, אני יודע. לאחר נפילת סטורמווינד תיפול כבשן הברזל. הבאה בתור תהיה העיר-התחתית. המתים שם, יבואו למנוחה סופית. לאחר מכן תיפול סילברמון סיטי. לאחר מכן יפלו ערי הברית והשבטים בזו אחר זו. אין שום תקווה לעצור את הצבא הזה ללא איחוד. איחוד כן ואמיתי.
זמן רב נאבקו עמינו. אולי, סופסוף, הגיע הזמן למעט שלום."
האדם הנהן והביט גם הוא לאופק. "אני מניח שאתה צודק ידידי. אולי הגיע הזמן לעשות שלום."


ידו של השאמאן לבן השיער התרוממה והברק החל שוטף אותה.
"שלוט בזה שאמשאמן" הורה הרום ושילב ידיו "כוחם של היסודות מבעבע בך. שחרר אותו, רתום אותו לרצונך! החזק בכוח ושחרר אותו לפי דעתך! אתה מסוגל"
הדרניי הזיע. כוחו החל נוטש אותו והטרול הרגיש בכך. הוא הניח יד מרגיעה על כתפו ואמר "זה יבוא. אל דאגה".
הטרול החל צועד והדרניי בעקבותיו. יומיים נוספים חלפו והאימונים נראו כעומדים במקום.
בעבר יכל השאמאן לזמן יסודות. אש וברק נענו לקריאותיו כשהיה זקוק להם ולכן ראה כעת את אימוניו כחסרי טעם.
כעת, מתעקש הרום, יוכל השאמאן אף ליצור את היסודות ולא רק לזמנם לעזרתו. עוד טוען הטרול, כשיסיים הכשרתו יוכל השאמאן אף ללכת במימדים. לשנות הוויתו מרוח לבשר ודם וחזרה.
הרום נעצר והצביע קדימה. "שם נמצאים האבות הקדמונים" אמר. שאם עקב אחרי ידו וראה רק אור ותו לא. "איני רואה דבר" השיב והטרול הנהן.
"אכן, אתה כעת בעולם הגשמי. נטוש אותו. שחרר רוחך. גע באני הפנימי שלך וקבל על עצמך את ברכת המימד"
השאמאן לבן השיער הנהן ועצם עיניו. נפשו המעוררת ראתה את העבר כמו את העתיד. כעת, ראה את שהתרחש בעבר חולף אל מול פניו. מימדים וכוכבים עברו מימין ומשמאל והשאמאן נשם עמוקות.
בן רגע, גופו התפוגג. הוויתו התרכזה כעת וכל שראה היה את רוחו של עצמו, מרחפת חסרת תחושה או מטרה.
מולו, עמד זאב גדול מימדים. השאמאן הביט בו היטב ואז זיהה אותו.
"גולדרין?" שאל ונהמתו של הזאב הגדול נשמעה היטב. "האין זה אתה?"
"אכן שאמאן. ברוך בואך לעולמנו, הצועד בין המימדים". השיב הזאב הצחור והביט בו בעיניים נבונות.
"זה אומר שהצלחתי?" שאל שאם והביט בשומר הקדום "זה אומר שהצלחתי ללכת בין מימדים?"
הזאב כמעט חייך. "בני התמותה מפריזים בחשיבות ההצלחה והכישלון." אמר "בחיים, כל דבר הוא שיעור. הלא כך סנריוס?" מאחוריו הופיע השומר בעל גוף הסוס וקרני האייל.
"אכן ידידי. אתה תמיד יכול ללמוד."
השאמאן נראה מעורער מעט. מה יוכל ללמוד כעת? הייתה לו, לשאמשאמאן, התחושה העזה שכאן, כמו עם היסודות, בכדי לקבל תשובות עליו לשאול את השאלות הנכונות.
"על מה נפשך חושבת ידיד חיז'ל?" שאל טורטולה, הצב הגדול, והופיע מאחוריו.
"מה עליי לעשות כעת?" לחש השאמאן. האבות השומרים הביטו זה בזה ואז ענה הזאב.
"ללמוד".
השאמאן נראה מתוסכל. "כן, אבל מה?" שאל למרות שידע שיקבל תשובה סתמית ואכן זאת התשובה שקיבל. "מה שצריך ללמוד" ענה סנריוס.
"האם זה יספיק? " הוא הביט בשומרים וידע את התשובה. הוא ידע אותה מלחתחילה.
"לא" ענה הצב.
"אז מדוע עלינו להמשיך?" שאל וגם כעת, ידע מה עתיד לבוא.
הזאב ילל קלות ואז ענה "כי אנו השומרים. ואתה, ידידי, הוא הגרונדרייד. שומר המפתח. עלייך למצוא את הדריינדרנד
ולדאוג שהשער בין העולמות ישאר סגור. "
השאמאן נאנח. "אבל באיזה מחיר?"
והפעם סנריוס היה זה שהשיב, "בכל מחיר שידרש ידידי. בכל מחיר שידרש."



העיר סטורמווינד דממה בשעה זו של הלילה. כעת, הייתה העיר במצור אף ללא כוחות אויב הצרים על שעריה. ידוע היה ,שכל יערות אלויין מלאי כוחות אויב, ולכן אין סייר שיצא וחזר. אף ציפור לא הצליחה לעבור את היערות דרומה. נצים נשלחו צפונה בבקשת עזרה אילמת שנענתה בשתיקה חדה.
סטורמווינד, חשב המלך, תעמוד בקרב זה, לבדה.
בזמן שישב המלך ואריין בחדרו, חרבו מונחת ליד שולחנו, שני שומרים חמושים מאחוריו, ובחן מפות. נכנס בנו, אנדויין ואמר "אבא?"
המלך הרים ראשו. "עוד בשורות רעות?" . הנסיך הצעיר הנהן.
בישיבת המועצה האחרונה שמע בשורות לא מעודדות כלל וכלל. "הקירין ת'ור לא יסייע," כך אמרה מירה קרוספייר, אחראית הקסם מרובע הקוסמים. "המצודה הסגולה נפרצה ועשרות דרקונים נעים לתוך תוכי דאלארן. קרבות עזים מתרחשים שם כעת ודאלארן עצמה קוראת לעזרה, שלא נדבר נותנת עזרה.". בשורות אלה התקבלו בקריאות תדהמה וזעם. הדבר נוסף יכול להשתבש חשב המלך. לצערו הבשורות הרעות לא הפסיקו להגיע לארמון המלוכה.
"דבר" אמר וסימן לבנו לשבת. הנסיך הצעיר התיישב והחל מספר "ביומיים האחרונים היו מספר התקלויות באזר שבעבר היה גולדשיר. מבין מאה הפרשים אשר רכבו לכפר, ארבעה חזרו."
"מי הם אותם הפרשים?" שאל המלך והנסיך המשיך "האחד הוא ג'ון בארנסוייל, פאלאדין לוחם ממסדר 'אבירי היד הכסופה', השני לוחם חופשי בשם ראיו, השלישי קוסם-לוחם מן הרובע בשם רביד יד-לבנה והאחרון צייד מכוח-הצייד המלכותי. שמו הוא גרישם חץ-מטרה. הם ממתינים כאן בחוץ בכדי לדווח."
המלך הנהן ואמר "הכנס אותם ודאג שיגעו לכאן כל המפקדים, כמו כן דאג שישלחו לנו לכאן מזון ושתייה." הנסיך הנהן ויצא. כשלאחריו נכנסו הארבעה. הם קדו, ולשחרורו של המלך התיישבו מולו. הם החלו מרצים על מאזני כוחות ותקיפות תגמול, כאשר הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו המפקדים כשבניהם גם גיין גריימן ודראמר זקן-ארד. לאחר שהתיישבו, נכנס הנסיך הצעיר ואיתו שני מלווים כשבידיהם מגשים עמוסים בכל טוב.
השיחה החלה, ובאופן אך טבעי פסעה לקרבות שהתרחשו ולפעולות שעוד יתרחשו.
"אנחנו צריכים לרכב החוצה עם כל הכוחות" אמר הגמד והביט במועצה "לתקוף אותם בשעת השקיעה או הזריחה, כשהם לא מוכנים, ולקטול רבים מהם כשעוד אפשר. כל שעה שנמתין תביא להתחזקותם בעוד אנו נחלשים"
הוורגון הנהן בראשו לחיוב אך הקוסמת אמרה "האין שכל בראשיכם? מספרינו נמוכים מידי! לעולם לא נעבור את קו ההגנה הראשון שלא לדבר על לכבוש את יערות אלויין חזרה. אנו צריכים לחכות מאחורי החומות ולמשוך אותם להסתערות על הטירה. העיר מעולם לא נפלה, היא לא תיפול עכשיו!"
הגמד קם ולחיו בוערות בעוז . "וזאת נאמר מפיה של אישה! מה מבינה אישה בקרבות ובטקטיקה מלחמתית?!"
קירה הסמיקה והשיבה "אישה וקוסמת! בל תשכח זאת גמד! לו עמך היה מכבד את הברית לא היינו מגיעים למצב זה!"
הגמד אחז בקרדומו, ולחש בטון מאיים "היזהרי במילותייך אישה, יש גבול גם לסבלנותו של גמד"
הקוסמת הרימה ידה וחום עז בקע ממנה. "שקול אתה מילותייך בן מחצית. או שתאלץ לשקול את אברייך במקום"
"מספיק!" צעק המלך והרים ידו. שני הנצים נרגעו וישבו. אחד המגישים ניגש מאחורי המלך והחל מוזג לו שתייה מהקנקן.
"אין זה זמן לריב חבריי" אמר המלך ובקולו יאוש "איני חושב שמתקפה ישירה יכולה לעזור" הקוסמת חייכה "אך גם איני חושב שנוכל לחכות עוד" כעת הגמד חייך. כל השאר נראו פשוט סקרנים.
"למה כוונתך אבא?" שאל אנדויין והמלך חייך. "אני חושב" הוסיף ואריין "שנשלח כוחות גדולים מספיק, כדי למשוך את תשומת לבם, ולאחר מכן ניסוג לעיר. ננסה להכניס אותם לטווח המרגמות שלנו כך שנוכל...." דבריו של המלך נקטעו באחת. מאחוריו, קפץ המשרת קדימה, כשסכין חדה בידו, אחז במלך בעוצמה, והחל דוקר אותו בחזה מספר פעמים עד אשר המלך קרס על הרצפה. בן רגע, זינקו חברי המועצה בחרבות שלופות והוורגון אחז בידיו של האיש, פורק אותו מנשקו.
"הוד מעלתך!" קראה הקוסמת ועצמה עיניה. קריאת עזרה נשמעה ברחבי הטירה. "המלך נפצע" נשמע קולה של הרב-מגית "שלחו מרפאים בדחיפות לחדר המלך."
ההמולה הייתה בלתי נסבלת ואנדויין נלקח משם על ידי דארמר הגמד, לחדרו , שם התהלך בחוסר סבלנות ובזעם מעובד עם אימה. הפחד פן יאבד את אביו.... נהיה כה מעשי...
שעתיים לאחר מכן, נכנסה הקוסמת לחדר בפנים נפולות. "הוד מעלתך." אמרה והנסיך הרים ראשו. "אביך... כדי שתראה אותו... זה.. הדקות האחרונות."
אנדויין נכנס למרפאה הגדולה שכעת הייתה מלאה אנשים. אביו שכב על המיטה, בטנו חבושה, כשהוא נושם בכבדות.
המרפא ראה את הנסיך והנהן בכבדות. "הוא איבד דם רב הוד מעלתך"
אנדויין הביט בו בזעם. "תציל אותו. לא משנה מה ידרש תגרום לו לחיות"
הרופא נראה חסר אונים. "בשלב זה אין מה לעשות אדוני" גמגם המרפא.
המלך פקח את עיניו לכדי חריצים ולחש "בני...." , נראה היה שהמאמץ לדבר גוזל ממנו כוחות כה רבים, חשב הנסיך ואחז בידו של אביו. "אני כאן אבי".
המלך הביט בבנו באהבה גלויה ולחש "אתה כעת המלך." הוא הרים ראשו והביט בגיין ובגמד "עדים" לחש בקול צרוד. ואז אחז בידו של בנו ומשך אותו אליו בכוחותיו האחרונים "זכור. היה אמיץ והעיר תשרוד, לנצח" לחש לו ואז, נעצמו עיניו של המלך וראיין בפעם האחרונה, ולא קם עוד לעולם.


************************************************************************************************




הנחיתה הייתה כואבת, והננסית נאחזה בישבנה כשדמעות בעיניה.
"אוץ'!" זעקה והרימה מבטה כאשר הכהן הושיט ידו לעזרה.
"תודה" לחשה והם נעמדו. רות'ח נעמד מעט מלפניהם , בוחן את השטח.
"קרח" מלמל "וקירות קפואים. אם לא הייתי מנחש טוב יותר הייתי אומר שאנחנו בטירת כתר-הקרח אבל, זה לא אפשרי!"
הוא נענע את ראשו בחוסר אמון. "כיצד זה יתכן שהשתגרנו ממקור הקסם באזארות' ולא הצלחת לשגר אותנו כראוי!? זה לא אפשרי!"
נביטון צעד מאחוריו והניח יד מנחמת על כתפו. "הירגע ידידי. " אמר "המלך-המכשף כבר מזמן איננו עוד. הליץ'-קינג מת וכך גם כל חיליו. כעת זוהי רק טירה ריקה. אין לנו ממה לחשוש..."
הננסית הנהנה במרץ והוסיפה "מכאן נוכל להגיע במהירות למוצב-החלוץ , ושם להשיג לנו שניים או שלושה גריפונים ולעוף במהירות למקדש הדרקונים"
הכוהן הנהן בהסכמה וחייך. הגמד זעף כהרגלו.
הם החלו צועדים בשלווה תמוהה. נינוחים באופן מפתיע, ונעצרו רק כשהגיעו לשערים הענקיים.הכהן התקדם לפניהם והחל מלטף בידו את השער העצום "כמה עוצמה" הוא לחש בחושבו שרק הוא שומע, אך מאחוריו הביטו בו הננסית והגמד בחשש.
למרות כל נסיונותיו להסתיר זאת, היה בכהן משהוא שונה. עיניו היו מכוסות צלליות, שבתחילה סברה הננסית שאלו הם חסכים בשינה, אך לאחר מבט מדוקדק, השכילה להבין שזה משהוא אחר. משהוא אפל.
"אנחנו צריכים להמשיך" לחש הגמד והכהן התנתק מחלומו והביט בהם "כן" אמר וחייך "צודק כדאי שנמשיך."
הם החלו עוקפים את השער בצעידה כשהננסית נושאת תפילה בליבה, לכל מי שרק מוכן לשמוע, שהכהן יחזור להיות כשהיה.
הרחק מעליהם, בחלונות הטירה, עמד הליץ'-קינג, כשיוג-סארון לצידו, והביט בהם, בעודו מחייך.
"בקרוב אדון" לחש המלך-המכשף כשהאל העתיק עומד לצידו בצורת אדם, "בקרוב הוא יהיה שלך, בקרוב כל אזרות' תהיה שלך...."
האוויר נקטע מצחוקם של השניים כשמתחת לאדמה של העולם, איי שם, ישב לו גור וחייך.

מדהים כרגיל נבי, כל פעם אני מחכה לפרק הבא, וכל פעם אתה מפתיע אותי מחדש... כרגיל, גם הפעם אני מחכה לפרק הבא, במקרה הזה פרק 8

תודה רבה! יש לי רעיון שנראה לי אתה תאהב.... רק תתמתין בסבלנות ותראה

סבלנות?! אתה מדליק אותי על סיפור חדש ואז אומר לי שאני צריך לחכות?! סתם אני אחכה... בשביל הסיפורים שלך תמיד יש לי סבלנות

שלום, קוראים לי ניר, וגם אני מכור לסיפור.,.

תמשיך לפרסם אחי...
אני מעביר איתך הרבה שעות בשירותים..(:

כי אתה הסיפורים